קורקינטים שיתופיים הם אמצעי תחבורה חדש, שתפס תאוצה אדירה בשנה האחרונה בתל אביב. המודל עובד כך: חברה מסחרית מפזרת קורקינטים חשמליים חכמים ברחבי העיר, והם מקושרים אל מערכת מידע ומדווחים לה על מיקומם ומצב הטעינה שלהם. המערכת יכולה להפעיל ולכבות אותם מרחוק. משתמשים, מנויי החברה, מאתרים קורקינטים שפזורים בעיר באמצעות אפליקציה של החברה, משחררים אותם לנסיעה, ובתום השימוש בהם מותירים אותם ברחוב. התשלום, תמורת השימוש, מחושב לפי זמן הנסיעה. מודול אחר באפליקציה משמש עובדים מזדמנים, אשר מקבלים תשלום תמורת תפעול הכלים: טעינה שלהם, שינוע לאזורי ביקוש, וחילוץ כלים תקולים למעבדות שירות. בתל אביב פועלות כרגע ארבע מפעילות פרטיות, ללא כל תמיכה או סובסידיה ציבורית.

תושבי העיר נחלקים לשתי קבוצות: מי שמשתמשים באמצעי התחבורה היעיל הזה לנסיעות קצרות, ומי ששונאים אותם שנאה יוקדת. אלפי רוכבי קורקינטים שיתופיים נוספו אל רוכבי האופניים והקורקינטים הפרטיים הרבים שנוסעים על המדרכות. בנוסף, בשונה מכלים בבעלות פרטית, קורקינטים שיתופיים רבים מושלכים לאחר השימוש בכל מקום, תוך זלזול מופגן בשאר משתמשי הדרך וכשהם חוסמים מדרכות והופכים אותן למסלול מכשולים.

עיריית תל אביב פוסחת על שתי הסעיפים. מצד אחד היא מברכת על תרומתם הגדולה של הקורקינטים לשיפור הניידות של המשתמשים בהם, ולצמצום מצוקות התנועה, החניה וזיהום האויר והרעש. העירייה עצמה השקיעה עשרות מיליונים בתחבורה זעירה שיתופית במסגרת פרויקט השכרת האופניים 'תל-אופן' (וסכומים גדולים עוד יותר בפרויקט 'אוטו-תל' למכוניות שיתופיות), והנה נחתו כאן הקורקינטים, שמצליחים להגשים את אותו יעד ביעילות רבה יותר – בלי לעלות אף שקל לקופה הציבורית. מנגד, העירייה יוצאת כנגד החברות והמשתמשים לנוכח המצוקה האובייקטיבית והזעם הציבורי המוצדק שהיא גורמת.

לפני כחודש הכריזו קברניטי העיר על הסדרת השימוש בקורקינטים שיתופיים באמצעות סימון מקומות חניה ייעודיים, הגבלת היקף הצי שכל חברה יכולה להפעיל בעיר ל-2500 כלים, והחרמת כלים שיוצבו באופן פוגעני (אלה יסולקו על ידי פקחי העיריה ויחוזרו למפעילים תמורת "כופר"). המפעילים יצטרכו לשלב באפליקציות שלהם תכונה שלא תאפשר סיום נסיעה מחוץ למקומות חניה מסומנים, ואלה יוגדרו באמצעות פוליגונים במערכת המידע הגיאוגרפית העירונית. בנוסף תוקנו וחודדו תקנות ונהלים שונים אשר מגדירים תנאים לפעילות מפעילי הקורקינטים השיתופיים בתחומי העיר.

למרבה הצער, לכללים החדשים שקבעה העיריה אין היתכנות טכנולוגית. רמת הדיוק של GPS לא מאפשרת איכון מקום חניה בתוך שטח של מספר מטרים רבועים, לכן אין אפשרות לאכוף חניה בתוך הפוליגונים שקבעה העיריה. משתמשי הקורקינטים, מצידם, לא יכולים להיות אחראים לחניית הכלים היות שלאחר שהם מוצבים במקום אפשר להזיז אותם משם גם בלי לשכור אותם. הזזות לא מורשות כאלו מתרחשות באופן תדיר: ילדים לוקחים כלים כדי לדהור איתם בירידות, קורקינטים מושלכים לפחי אשפה על ידי הולכי רגל זועמים, וראיתי צילום של אנשים שהשתמשו בקורקינט שיתופי כעגלה להובלת מקרר ברחוב. אני משער שהם לא שכרו אותו כדין.

החלטת העירייה להגביל את גודל הצי ל-2,500 כלים פוגעת ביתרון הכלכלי לגודל שיש למפעילות גדולות, ועלולה לגרום לריבוי של מפעילים קטנים שחלקם יתקשה לשרוד. לאחר שהאבק ישקע יישאר מספר קטן של מפעילים עם ציים קטנים מדי, ואלה לא יוכלו לספק שירות יעיל. סביר שהם ייאלצו להתמקד בהשכרת כלים לתיירים, אבל זה לא מספק כפתרון שנועד להציע  חלופה תחבורתית לשימוש ברכב ממונע. תחת מגבלת הכלים ייאלצו המפעילים להעלות מחירים ולהתרכז רק באזורי הביקוש, כלומר במרכז העיר, תוך הזנחת השירות לשכונות הפריפריאליות.
לדעתי, הגדרת מקומות חניה מסודרים לקורקינטים היא פתרון מצוין אך מי שצריכה להיות אחראית לאכיפת כללי החניה היא העיריה. המפעילים צרכים לסייע לה באמצעות שיתוף מידע מן המאגרים שלהם, כולל קבצי צילום של קורקינטים בסיום נסיעה (אלה מצולמים על ידי המשתמשים ונשלחים דרך האפליקציה) וכן על ידי גביית קנסות מן המשתמשים, כפי שמתנהלות כיום החברות להשכרת רכב. העירייה יכולה להשתמש במערך המצלמות העירוני כדי לוודא שקורקינטים מוחזרים לחניות ויכולה גם לקבוע חוקי עזר נגד שימוש לא מורשה בקורקינטים שיתופיים, תוך הסמכת פקחים לאכיפתם.

פתרון כזה יועיל לכולם. הולכי הרגל יקבלו בחזרה את המדרכות ששייכות להם ויתפתו לבצע פחות מעשי ונזליזם – מה שיועיל כמובן למפעילים, המפעילים ייהנו מפיקוח נוסף על הצי שלהם – בעיקר אם החניות יצולמו על-ידי מערך המצלמות, ואפילו המשתמשים, אשר לכאורה יצטרכו "להתאמץ" מעט יותר כדי להחנות את הקורקינט בתום השימוש בו – ייהנו מכך שיהיה להם קל יותר להתחיל נסיעה היות שהכלים יימצאו בחניות מסודרות. אפילו מי שמחלטרים בטעינת קורקינטים ישמחו לאסוף אותם באופן מרוכז.
אני שומע הולכי רגל זועמים בקהל שואלים: ומה עם רוכבי קורקינט שדוהרים על המדרכות וממררים את חיינו? אני מזדהה עם המצוקה הזו, כי גם אני ויקירי מרבים לצעוד בעיר. אבל על כך בבלוג הבא.

ד"ר טל רביב מכהן כראש מכון שלמה שמלצר לתחבורה חכמה באוניברסיטת תל אביב.

צילומים: יח"צ, בירד, ליים