האם העתיד של מכוניות חשמליות הוא ורוד, ירוק, או שמא שחור? תלוי את מי שואלים, ובאיזו מדינה הוא גר. מצד אחד, תעשיית הרכב נמצאת כרגע במירוץ מטורף אל המכונית החשמלית, למשל עם הבטחה של קונצרן פולקסווגן לייצור של 50 מיליון כלי רכב חשמליים על פלטפורמת MEB החדשה. סין דוחפת את הטכנולוגיה החשמלית מזה כמעט עשור, במטרה לעקוף באמצעותה את תעשיית הרכב בשאר העולם, ורוב מדינות מערב אירופה (ואפילו ישראל…) התחייבו למנוע מכירה של מכוניות מונעות במנועי בעירה פנימית החל מטווח הזמן שבין 2030 ל-2040.
מצד שני, יש בעיה. מה באמת יקרה בעולם בשנת 2030, כאשר על הכבישים ינועו, כך לפי הערכות שונות, כ-125 מיליון כלי רכב חשמליים (לעומת כ-4 מיליון בסיכום השנה שעברה)? מהיכן בדיוק יקבלו כל המכוניות האלה את החשמל שלהם, בהנחה שהמדינות השונות לא הכינו עד כה אסטרטגייה חשמלית לאומית שכוללת גם הגדלת כושר הייצור של תחנות הכח השונות?
בדיוק בבעיה הזאת עוסקת בהרחבה כתבה שהתפרסמה לאחרונה באתר העיתון ״פורבס״, והנתונים שמובאים שם לא מאד מעודדים. אוליבר ווימן מעלה בכתבה זאת את האפשרות שתשתיות החשמל ברחבי העולם, ובעיקר באירופה אשר נטלה על עצמה את המשימה של להוביל את מהפכת החשמל, לא ערוכות לעמוד בגידול ניכר בביקוש לחשמל כתוצאה מן הצורך להניע מכוניות חשמליות, ובין השאר מביא נתון לפיו בארה"ב, ברמה הלאומית, יגדל סך הביקוש לחשמל ב-45% אם כל צי הרכב יומר לחשמל. אפשר כמובן להירגע מבחינה זאת שאפילו אם כל המכוניות החדשות שיימכרו בשוק כלשהו יהיו חשמליות (מה שלא צפוי לקרות בקרוב) עדיין יידרש יותר מעשור עד שרוב צי הרכב הלאומי יומר. ובכל זאת, הכתבה מציבה תמרור אזהרה מפני עומסים ניכרים על המערכת אשר עלולים לגרום להפסקות חשמל רחבות היקף.
בגרמניה, לדוגמא, ההערכה היא שכבר בשנת 2035 יהיו כ-37% מכלי הרכב החדשים חשמליים. ולפי הערכת 'פורבס' ממשלת גרמניה חייבת להיערך לתסריט הזה כבר כרגע – מפני שללא שגרוג משמעותי של תשתיות החשמל וניהול של ביקושים גרמניה תסבול מהפסקות חשמל כבר בשנת 2032. לפי אותן הערכות נדרשת ממשלת גרמניה להשקיע כ-12.3 מיליארד דולר כדי לשדרג את התשתיות, וזאת עוד לפני היום שבו 50% מכלי הרכב על הכבישים יהיו חשמליים.
בבריטניה מעריכים שעד שנת 2030 ייסעו על כבישי הממלכה כ-10.5 מיליון כלי רכב חשמליים, שזה אומר כ-25% ל-35% מכלל כלי הרכב במדינה, וללא שדרוג משמעותי של רשת החשמל צפויות שם תקלות ובעיות כבר בסוף שנות ה-30 ובתחילת שנות ה-40. הבעיה פחות חמורה אמנם בארצות הברית, גם בגלל הנשיא דונאלד טראמפ שמעכב פרויקטים לצמצום השימוש בנפט וגם מכיוון שהאמריקנים לא ממהרים לזנוח את מנועי הבנזין הגדולים שלהם, אבל למרות זאת צפויים כ-30% מכלי הרכב בארצות הברית להיות חשמליים בשנת 2050, וגם אותם יהיה צורך "לחשמל".
בעיה נוספת היא חלוקה לא זהה של ביקושים ברמה הלאומית: צריך להניח שהמאמצים המוקדמים, ומי שיונעו לבצע מהר יותר את המעבר לשימוש ברכב חשמלי, הם תושבי הערים וריכוזי האוכלוסיה, גם בזכות תשתיות חשמל מפותחות יותר וגם בגלל אוךי השימוש בכלי הרכב, וזה אומר גם שיהיה צורך להגביר את ההספק של רשתות החשמל לאותם אזורים.
מה יכול למנוע קטסטרופה כזאת? פעילות ממשלתית, כמובן, אבל גם החדירה של תצורות תחבורה חדשות כמו תחבורה משתפת ('אובר', 'ליפט'), טכנולוגיה של נהיגה אוטונומית, וגם מעבר ממודל של בעלות על כלי רכב למודל של שימוש בהם (MAAS) – בכל המקרים האלה, כאשר כלי רכב מופעלים על-ידי ציי רכב עם לוגיסטיקה מתאימה – ציי הרכב ינוהלו באופן יעיל ויפותחו מודלים לטעינת רכב בשעות של שפל בביקושים, מה שיחלק טוב יותר את העומס על הרשת. בנוסף, בשנים האחרונות חלה התפתחות מהירה של תחומי האנרגיה המתחדשת בכלל ואנרגיה סולרית בפרט, וייצור של חשמל קרוב למקום שבו הוא נצרך – למשל באמצעות פאנלים סולריים – ייצמצם את העומס על הרשת ואת הצורך להשקיע בה השקעות ניכרות.
ומה בישראל? ניסיון העבר מגלה שממשלות ישראל נזכרות בכל פרויקט תשתית גדול הרבה שנים אחרי שהוא כבר היה צריך להיבנות, ומתוך פרספקטיבה מדאיגה שכזאת צריך להניח שאם האירופאים בבעיה – אנחנו בבעיה חמורה בהרבה – עד כדי כך שייתכן שניאלץ לדחות את יישום החלום החשמלי במקומותינו.
